בין המצרים ותשעה באב: המנהגים, ההלכות והמשמעות בימינו

בעיצומו של הקיץ הישראלי, כשהחופש הגדול בשיאו והמשפחות יוצאות לטיולים, נכנס לוח השנה העברי לתקופה שונה לגמרי באופייה. שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, המכונים בין המצרים, הם ימי אבל על חורבן בית המקדש ועל אסונות נוספים שפקדו את העם היהודי לאורך ההיסטוריה. בתקופה זו נוהגים מנהגי אבלות שמתעצמים ככל שמתקרבים לתשעה באב, היום העצוב ביותר בלוח השנה. גם מי שאינו שומר את כל ההלכות פוגש את התקופה הזו, בהיעדר חתונות, בהפסקת תספורות אצל חלק מהציבור ובאווירה המיוחדת שבבתי הכנסת. במאמר זה נסביר את המנהגים העיקריים ואת משמעותם.

המקור ההיסטורי

שבעה עשר בתמוז מציין, על פי המסורת, את היום שבו נפרצו חומות ירושלים בתקופת בית שני. המשנה מונה חמישה אירועים קשים שאירעו ביום זה לאורך הדורות. תשעה באב, שלושה שבועות לאחר מכן, הוא היום שבו נחרבו, על פי המסורת, גם בית המקדש הראשון וגם בית המקדש השני.

לאורך הדורות נקשרו לתשעה באב אסונות נוספים, ובהם נפילת ביתר בסוף מרד בר כוכבא. במסורות רבות נזכרים בו גם גירושים ורדיפות מאוחרים יותר. כך הפך היום ליום זיכרון כללי לחורבנות ולסבל של העם היהודי.

התקופה שבין שני התאריכים קיבלה את שמה מפסוק במגילת איכה, שבו נאמר שכל רודפי ירושלים השיגוה בין המצרים, כלומר במקום צר וקשה. השם מבטא את תחושת המצוקה והכאב שהתקופה מסמלת.

מנהגי שלושת השבועות

בשלושת השבועות נוהגים מנהגי אבלות מתונים. אין עורכים חתונות, ורבים נמנעים מתספורת ומגילוח. נוהגים להימנע משמיעת מוזיקה שמחה, ממסיבות ומאירועי ריקודים. יש שנמנעים גם מלברך שהחיינו על פרי חדש או בגד חדש, ולכן משתדלים לא לקנות בגדים חדשים בתקופה זו.

חשוב לדעת שקיימים הבדלים בין עדות וקהילות. בקרב יוצאי אשכנז, מנהגי האבלות מתחילים לרוב כבר משבעה עשר בתמוז, ואילו בקרב רבים מיוצאי עדות המזרח חלק מהמנהגים, כמו האיסור על תספורת, נוהגים רק בשבוע שחל בו תשעה באב. גם בקהילות עצמן יש הבדלים, ולכן מומלץ לברר את המנהג המשפחתי או להתייעץ עם רב הקהילה.

בשבתות של תקופה זו קוראים בבתי הכנסת הפטרות מיוחדות, הנקראות תלתא דפורענותא, שלוש הפטרות של פורענות, שעוסקות בנבואות על החורבן. לאחר תשעה באב מתחילות שבע הפטרות של נחמה.

תשעת הימים

מראש חודש אב ועד תשעה באב מתעצמת האבלות, ותקופה זו מכונה תשעת הימים. המשנה קובעת שמשנכנס אב ממעטין בשמחה. בתקופה זו נוהגים מנהגים נוספים, שגם בהם יש הבדלים בין הקהילות:

• הימנעות מאכילת בשר ומשתיית יין, למעט בשבת ובסעודת מצווה
• הימנעות מכביסה ומלבישת בגדים מכובסים, לפחות בשבוע שחל בו תשעה באב
• הימנעות מרחצה לשם תענוג, כאשר רחצה לצורכי ניקיון ובריאות מותרת לפי רוב הפוסקים
• דחיית שיפוצים, צביעה וקניות של דברי מותרות
• דחיית דיונים משפטיים לא דחופים, לפי מסורת עתיקה

במסורות רבות מקילים בחלק מהמנהגים בשבוע שלפני השבוע שחל בו תשעה באב, ומחמירים בשבוע עצמו. הפרטים רבים ומורכבים, ומי שרוצה לנהוג על פי ההלכה המדויקת כדאי שיפנה לספרי הלכה מוסמכים או לרב.

יום תשעה באב

תשעה באב הוא צום מלא, בדומה ליום הכיפורים. הצום מתחיל בשקיעה בערב ונמשך עד צאת הכוכבים למחרת. מלבד האיסור על אכילה ושתייה, נאסרים רחיצה, סיכה, נעילת נעלי עור ויחסי אישות. נוהגים גם לשבת על הארץ או על כיסא נמוך עד חצות היום, כמנהג אבלים.

בערב תשעה באב מתכנסים בבתי הכנסת לקריאת מגילת איכה, באור עמום ובניגון עצוב ומיוחד. בבוקר אומרים קינות, פיוטים עתיקים שמתארים את החורבן ואת הגעגועים לירושלים. התפילה נערכת ללא טלית ותפילין בבוקר, ואותם מניחים רק בתפילת מנחה, כשמתחילה תחושת הנחמה.

לגבי חולים, נשים בהריון ומיניקות, קשישים ומי שנוטל תרופות קבועות, ההלכה מכירה במצבים שבהם אין לצום או שיש להקל. מי שנמצא באחד המצבים האלה צריך להתייעץ גם עם רופא וגם עם רב, ולא להחליט לבד. שמירה על הבריאות היא ערך הלכתי עליון.

משמעות היום בימינו

בדור שבו ירושלים בנויה ופורחת, יש מי ששואלים מה משמעותו של יום האבל על חורבנה. התשובות מגוונות. יש הרואים בו יום של זיכרון היסטורי ושל חיבור לרצף הדורות, ויש המדגישים את המסר המוסרי שבו. חז״ל קבעו שבית שני חרב בגלל שנאת חינם, ומכאן נולדה המסורת להקדיש את היום לחשבון נפש על יחסים בין אדם לחברו.

בשנים האחרונות מתקיימים בערב תשעה באב אירועים רבים של לימוד משותף, שיח בין מגזרים וקריאת איכה בציבור, גם בקהילות לא דתיות. מרכזי לימוד, מתנ״סים וקיבוצים מקיימים מפגשים שעוסקים בשאלות של אחדות, מחלוקת וסובלנות.

בגליל, שבו חיים יחד קהילות מגוונות, יש למסר הזה משמעות מיוחדת. היום מזמין לחשוב על הדרך שבה אנחנו מדברים זה עם זה, על היכולת לחלוק בלי לשנוא ועל האחריות המשותפת לחברה.

מאבל לנחמה

המסורת היהודית אינה נשארת באבל. כבר במנחה של תשעה באב מתחילים תפילות של נחמה, ובשבת שאחריו, שבת נחמו, קוראים את דברי הנביא ישעיהו נחמו נחמו עמי. ביום חמישה עשר באב, שבוע לאחר מכן, חוגגים את ט״ו באב, יום של שמחה ואהבה.

המעבר החד מאבל לשמחה מבטא תפיסה עמוקה: הזיכרון והכאב הם חלק מהחיים, אבל הם אינם סוף הדרך. אחרי הצער באים בנייה, תקווה והתחדשות, ועם כניסת חודש אלול מתחילה ההכנה לימים הנוראים.

לסיכום, בין המצרים ותשעה באב הם תקופה של אבל, זיכרון וחשבון נפש. המנהגים משתנים בין הקהילות, ומי שרוצה לנהוג לפי ההלכה יעשה טוב אם יתייעץ עם רב. מעבר להלכות, התקופה מזמינה את כולנו לחשוב על אחדות, על יחסים בין אדם לחברו ועל הדרך מהחורבן אל הנחמה.