הצדיק רבי יהודה ליב מגור, בעל ''שפת אמת'', היה אומר: ספר ''דברים'' הוא בבחינת ''תפילין של יד'', שכל הפרשיות בהן מרוכזות בבית אחד. לעומת זאת ארבעת הספרים הראשונים בתורה (בראשית, שמות, ויקרא, במדבר) הם בבחינת ''תפילין של ראש'', בהן ערוכות ארבע הפרשיות בארבעה בתים. ונקרא הספר החמישי בתורה ''דברים'', כוון שבתחילתו ובסופו מצויים הרבה דברי-תוכחה, שתכליתם לקרב ולקשור ליבותיהם של ישראל אל התורה – בדומה לתפילין של יד, שאנו מקיימים בהן ''וקשרתם'' כנגד הלב.

''אלה הדברים אשר דבר משה… '' (א, א)

א) פרשת ''דברים'' נקראת בכל שנה בשבת הסמוכה לתשעה באב, וכל כך למה? כי בפתח הפרשה הזאת מספר משה על חטא מרגלים, שהוציאו דיבת הארץ היעודה לישראל והמיטו בכך אסון כבד על דור יוצאי מצרים (שימותו במדבר ולא יבואו אל הארץ המובטחת) ארעה בליל תשעה באב. כך שנינו במסכת תענית (כ''ט, ע''א) על הפסוק ''ויבכו העם בלילה ההוא'' (במדבר י''ד, א): אותו לילה, ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב''ה לישראל: אתם בכיתם בכייה של חינם (בכיית שווא, בשעה שהמרגלים הוציאו דיבה על הארץ; ובכך גיליתם שאינכם בוטחים בה, שהבטיח להוריש לכם את ארץ כנען); ואני קובע לכם בכייה לדורות (בליל תשעה באב, שבו עתידים ישראל להתאבל על חורבן בית-המקדש).
ב) אומרים חכמי ישראל: ''אלה'' – ראשי תיבות של אבק לשון-הרע. בכך מרמז לנו הכתוב, שעל חטא לשון-הרע דיבר משה בהדגשה יתרה סמוך לפטירתו.
במסכת בבא בתרא (קס''ה, ע''א) שנינו: רובם של החוטאים – בגזל; מיעוטן – בעריות (בעברות על מוסר חיי המשפחה);
וכולם – באבק לשון-הרע. ממאמר-חז''ל זה משמע, שחטא לשון-הרע שכיח בקרב המוני העם יותר משאר החטאים
בתחום שבין אדם לחברו. משום כך התעכב משה רבנו על חטא זה במיוחד, כשבא להוכיח את בני ישראל לפני מותו.
ג) על פסוק זה אומר הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצב (''סנגורם של ישראל''): ''אלה הדברים'' – דברי המוסר והתוכחות – לא אמר משה אלא בשעה שהשמיע דבריו ''אל כל ישראל''. אבל כאשר היה מכוון דבריו כלפי מעלה, באזני הקב''ה, לא הזכיר חלילה עוונותיהם של ישראל; אלא הרבה לספר בשבחם והיה מפליג בדברים על מידותיהם הטובות של בני עמו.
וכן מצינו בזוהר הקדוש (חלק א, רנ''ד): גדעון בן יואש (השופט מבני מנשה – שופטים ו-ח) לא היה צדיק ולא בן צדיק. ומשום
שאמר טובות על ישראל, אמר לו הקב''ה: ''לך בכוחך זה, והושעת את ישראל!'' (שופטים ו, י''ד). לעומת זאת ישעיהו הנביא,
שכינה את ישראל ''עם טמא שפתים'' (ישעיה ו, ה). נענש על כך קשות, כמובא במסכת יבמות (מ''ט, ע''ב).
בעניין זה מספרים, שהצדיק רבי לוי יצחק נכנס פעם לבית-המדרש הגדול בברדיצב ומצא שם מגיד אורח, שעמד על
הבימה ודרש באזני הקהל, כדרך מגידים, הוכיח האיש את קהל-השומעים בדברים קשים, ובייחוד התעכב על עברות
שבין אדם למקום, שהמוני העם לוקים בהן מדעת ושלא מדעת.
בתום הדרשה אמר רבי לוי יצחק למגיד האורח: אחרי שהשמעת באזני הקהל הקדוש דברי מוסר והוכחת את אנשי
ברדיצב על עוונותיהם כלפי אבינו שבשמים – הגיע הזמן לזעוק כלפי מעלה על הצער והייסורים, שסובלים אחינו בני
ישראל בגלות הארוכה, עד שיתעוררו רחמיו של הבורא יתברך על עמו הנענה והנדכא..


''ולבן וחצרת'' (א, א)

אמר להם (משה לישראל בשם ה): לא היה לכם ללמוד ממשה שעשיתי למרים (אחותו של משה) בחצרות (שלקתה בצרעת על שדיברה לשון-הרע באחיה – במדבר י''ב)?! אם למרים הצדקת אל נשאתי פנים בדין – קל וחומר לשאר בני-אדם!
דבר אחר ''וחצרות'': ומה מרים, שלא דיברה לשון-הרע אלא באחיה הקטן (הצעיר ממנה), כך נענשה; המדבר במי שגדול הימנו – על אחת כמה וכמה (כל שכן שיענש בכל חומרת הדין)!
דבר אחר ''וחצרות'': ומה מרים, כשדיברה הדבר (לשון-הרע באחיה) לא שמעה כל בריה אלא הקב''ה בלבד, שנאמר: ''וישמע ה'' (במדבר י''ב, ב), כך נענשה; המדבר בגנותו של חברו ברבים – על אחת כמה וכמה (ודאי שענשו חמור)!

''ויהי בארבעים שנה, בעשתי-עשר חדש באחד לחדש, דבר משה אל בני ישראל… ''(א, ג)

א) כותב כאן רש''י: הכתוב כאן מלמדנו, שמשה לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה; והוא למד זאת מיעקב אבינו, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה (בראשית מ''ט). ומפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו (שלא יצטרך להוכיחו שוב ושוב על אותה עברה), ושלא יהא חברו (המוכח על-ידו) רואהו ומתבייש ממנו, ושלא יהא בלבו עליו (שלא תהא טינה בלבו של המוכח כלפי המוכיח), ושלא יניחנו וילך (שהמוכח לא יתרחק מן המוכיח תוך כדי דבריו).
ב) החכם רבי אליהו מזרחי (ראש רבני טורקיה בסוף המאה הט''ו ובראשית המאה הט''ז) מפרש את דברי רש''י ''כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו'' בדרך הבאה: כשאדם מגיע סמוך למיתתו ראוי לו להוכיח את הבריות; כי אותה שעה יכול להיות סמוך ובטוח, שהוא עצמו לא יכשל עוד בדבר-עברה. אבל קודם לכן ימנע אדם עצמו מן התוכחה ''כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו – שלא יגיע למצב המביך, שלאחר השמעת התוכחה מפיו כלפי חבירו, יחזיר לו חבירו ''מנה אחת אפיים'' ויוכיחו על כך שהוא עצמו עובר עברות...
ג) כמה מן המפרשים שואלים כאן: הרי נאמר בתורה (ויקרא י''ט, י''ז): ''הוכח תוכיח את עמיתך''?
משיב על כך רבי יוסף שאול נתנזון, בעל ''דברי שאול'', בהסבר הבא: יש שני אופנים של תוכחה: א) המוכיח את חבירו
על-ידי פרוט כל חטאיו ועוונותיו; ב) המוכיח את חבירו באופן כללי, שראוי לו להימנע מכל חטא ועוון. במקרה הראשון
מתבייש האדם. בשעה שמפרטים באזניו את חטאיו; לעומת זאת במקרה השני אין החוטא בא לידי בושה, ולכן רשאים
להוכיחו בדרך זו הרבה פעמים. הוא שנאמר במצוות תוכחה: ''הוכח תוכיח את עמיתך'' – אפילו עד מאה פעמים – ''ולא
תישא עליו חטא'' (ויקרא י''ט, י''ז ) – בתנאי שלא תפרט באזניו את חטאיו ולא תביאהו לידי בושה. וכוון שמשה רבנו פירט כאן
עוונותיהם של ישראל, לא הוכיחם אלא סמוך למיתה, כפי שנהג בשעתו יעקב אבינו.


''אחרי הכתו את סיחן מלך האמרי… ואת עוג מלך הבשן…''(א, ד)
שואלים חכמי ישראל: מדוע מציינת התורה את המועד המדויק, שבו השמיע משה את נאומי התוכחה שלו לבני עמו? כלום יש חשיבות לכך, שדברי משה מושמעים לאחר נצחונותיהם על שני המלכים שממזרח לירדן; ולא קודם לכן?
אלא – אומרים חכמי ישראל – מציון פרט זה בפתח הפרשה אנו למדים שני דברים חשובים על הדרך שמנהיג בישראל צריך לילך בה: ראשית, על המנהיג המסור לעמו להקדים מעשים לדברים; כשם שמשה רבנו הקדים להכות את אויבי ישראל, לפני שהתפנה להשמיע לבני עמו דברי תוכחה ומוסר. ושנית, רועה נאמן אינו מייסר את צאן מרעיתו בשעה סכנה. בראש ובראשונה הוא דואג לבטחון הנפש והרכוש של נתיניו מצד אויבים מבחוץ; ולאחר שחלפה הסכנה לעצם קיומו של העם, נתונה דעתו לתיקון ליקויים ופגמים שבתוך המחנה…


''איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם?'' (א, י''ב)
''טרחכם'' – מלמד שהיו ישראל טרחנים (טרדנים, שהרבו להטריד את משה בענייניהם). היה אחד מהם רואה שנוצח חבירו בדין, אומר: יש לי עדים להביא, יש לי ראיות (שיוכיחו את צדקתי)!
''ומשאכם'' – מלמד שהיו אפיקורסים (כופרים ומלגלגים במנהיגם). הקדים משה לצאת מביתו בבוקר, אמרו: מה ראה בן-עמרם לצאת מוקדם כל כך? שמא אינו שפוי (שקט) בתוך ביתו! אחר לצאת, אמרו: מה ראה בן-עמרם שלא לצאת מביתו במועד הקבוע? מה אתם סבורים – יושב ויועץ עליכם (נגדכם) עצות ומחשב עליכם מחשבות!


''גם בי התאנף ה בגללכם לאמר: גם אתה לא תבא שם'' (א, ל''ז)
לדברי רבי שלמה אפרים מלונציק, בעל ''כלי יקר'', רומז כאן משה לבני ישראל, שהגזרה שנגזרה עליו שלא להיכנס לארץ קשורה קשר הדוק לחטא המרגלים. שעל-ידי חטא זה נתעכבו ישראל במדבר ארבעים שנה, ובתוך תקופה זו הגיע זמנה של מרים למות; ועל-ידי זה נסתלקה הבאר במיתתה וחסרו להם מים. ונתגלגל עניין מי מריבה (במדבר כ, א-י''ג). ואילו לא חטאו המרגלים, היו בני ישראל נכנסים לארץ מים עם מרים, ולא היה משה בא לכלל עונש זה.

''כי ה אלהיך ברכך בכל מעשה ידך…'' (ב, ז)

יכול (הייתי חושב) אפילו יושב ובטל זוכה לברכת ה! תלמוד לומר (צא ולמד מלשון הכתוב): ''בכל מעשה ידך''. אם עושה אדם (אם הוא עמל ויגע במלאכתו) – הריהו מתברך במעשה ידיו; ואם לאו – אינו מתברך.

כיצד הוכיח רבי זושא מאניפולי עוברי עברה בישראל?

רבי משולם זושא מאניפולי, אחיו הצעיר של רבי אלימלך מליזנסק, נודע כל ימיו כצדיק תמים, הנזהר בכבודו של כל אדם, וכאשר נתקל בעובר עברה וביקש להוכיחו על חטאיו כדי להחזירו למוטב, לא פנה במישרין לאותו חוטא ופושע בדברי מוסר אלא התייצב בקרבתו של האיש, שרצה לעורר בו הרהורי תשובה, והחל מוכיח את עצמו בדברים הבאים: זושא, זושא! היאך נואלת להיכנע ליצר-הרע ועשית כזאת וכזאת שלא כדת וכדין?! (כאן הזכיר רבי זושא את העברות, שנכשל בהן אותו אדם שבקרבתו עמד). אוי ואבוי לך, זושא! מה תענה בבית-דין של מעלה, כשתתן דין וחשבון על מעשיך בעולם הזה? חזור בך, זושא, כי שערי תשובה לא ננעלו כל זמן שהנשמה הטהורה לא ניטלה מגופך!
דברים אלה וכיוצא בהם קרא רבי זושא בלב שבור ובעיניים דומעות; והיה חוזר עליהם כמה וכמה פעמים, עד שחש שהדברים נכנסו בלבו של החוטא שניצב על-ידו ועוררו אותו לשוב בתשובה שלמה...